הצורך הגובר בהבנה וניתוח של המצב החברתי-כלכלי של אנשים עם מוגבלות מבליט את הצורך באיסוף נתונים בצורה שיטתית אודות קבוצת אוכלוסייה זו. אולם ההגדרה של אדם עם מוגבלות אינה חד-משמעית. מחד, ניתן לזהות אנשים עם מוגבלות על סמך הערכתם הסובייקטיבית מתוך סקרים. מאידך, ניתן לזהות אנשים עם מוגבלות על בסיס מידע אובייקטיבי של נתונים רפואיים- מנהליים. לכל אחת מהשיטות יתרונות וחסרונות ואין בהכרח הלימה בין שתי ההגדרות.
במחקר אנו משתמשים בנתוני הביטוח הלאומי, כדי לזהות ולאפיין אנשים עם מוגבלות שנקבעו להם 20% נכות לפחות בוועדות רפואיות של הביטוח הלאומי. שימוש בנתונים מנהליים מאפשר הרחבה ובחינה של מאפיינים דמוגרפים, נתוני תעסוקה וממדי עוני של אנשים עם מוגבלות בישראל בין השנים 2012 ל-2016 (בהתאם למגבלות הנתונים). יתרה מזאת, מאגר הנתונים המיוחד ששימש למחקר זה איפשר גם ניתוח של הנתונים לפי סוג הליקוי הרפואי והחומרה בו על פני זמן.
תוצאות המחקר מלמדות כי בין השנים 2012 ל-2016 מספר האנשים עם אחוזי נכות מנהליים בישראל נע בין 436 אלף ל-470 אלף איש, שהם כ-9.4% מהאוכלוסייה בגיל העבודה. נמצא כי 65% מהאנשים שדיווחו בסקר על בעיה רפואית שמפריעה או מפריעה מאוד לתפקוד, הוכרו על ידי הביטוח הלאומי כאנשים עם נכות רפואית של 20% או יותר.
בבחינת שיעורי התעסוקה נמצא כי בשנים הנסקרות גדל שיעור המועסקים מכ-37% לכ-40%. אף על פי כן תחולת העוני של אוכלוסייה זו גדלה בתקופה זו מ-19.3%- ל-19.9%, כאשר אחת הסיבות לגידול בתחולת העוני היתה ההצמדה של קצבאות הנכות מהביטוח הלאומי לעלייה במדד המחירים לצרכן במקום למשתנה אחר המתואם עם התפתחות רמת החיים הכללית, כגון השכר הממוצע, דבר שהיה מונע את שחיקת קו העוני בהשוואה לרמת החיים של כלל האוכלוסייה. תוצאה מעניינת נוספת היא שבהינתן שיעור רפואי דומה שיעור התעסוקה של אנשים במערכת נכות מעבודה היה גבוה יותר בכמעט 20 נקודות אחוז בהשוואה לאנשים ממערכת נכות כללית. עוד נמצא מתאם של 86.5% בין שיעורי תעסוקה של אנשים עם אחוזי נכות לבין שיעורי תעסוקה הכלליים לפי אזור מגורים. משמעות הדבר שיתן להניח כי שיפור בתשתיות התעסוקה צפויים לשפר במידה ניכרת גם את שיעורי תעסוקה של אנשים עם מוגבלות.